שמי פנינה מתוק ושם נעורי פנינה שלום. נולדתי בפרבר תל אביב, שנקרא שכון סלע.
בית קטן עם גינה, שאבי אהב לטפח ושתל שפע של עצי פרי. זו ילדות של טבע.
ממול הבית עץ רחב צמרת שתחתיו ילדי השכונה הצטופפנו תחתיו ושחקנו.
יש לי שני אחים, אחות שהיא צירת ואחי שהוא זמר ומלחין ואני הקטנה שבחבורה.
כילדה קטנה בבית, הרגשתי שונה, אחרת. מה שענין את האחרים לא ענין אותי
והרגשתי שמקומי לא בטוח. הרגשתי לא בסדר ורציתי לחקות את אחי.
המורכבות שהיתה בבית, הביאה אותי לקחת תפקיד של מטפלת ולדאוג לעולם המבוגר ממני.
כך שכבר מילדות הרצון לנתינה, לריפוי , לעזרה ולתפילה עבור.... השתרש בתוכי.
לא ראיתי את עצמי כאדם חברותי שזקוקה להרבה חברות, אך בניתי לי חברויות מצומצמות
שבהן הרגשי מקבלת ומכילה...אני זוכרת מאוד ברור איך לפני התיכון אמרתי לאמא שמענין אותי לימוד תורה,
ואני רוצה לטפל...אבל הולכתי ללימוד בסמינר לחינוך יצירתי ולאומנות פלסטית..
עולם הרוח לא היה לי זר.. ברגעי עצב, כעס או חוסר אונים, הייתי לוקחת מחברת מציירת פנים,
כמו של מצרים העתיקה, וכותבת את הדמיונות שלי. סיפורי הבעל שם טוב מלאו את ליבי.
למדתי להתבודד הרבה, כי איתי היה לי הדו שיח הנוח והמקבל, ללא קונפליקטים.
בגיל 12, קרה מקרה בבית הורי ונאלצתי לקרוא לרופא לעזרה. זה היה בערך שעת חצות ואני בחושך רצה,
די מבולבלת ופוחדת , מתפללת להגיע מהר לרופא, ואז הרגשתי לראשונה מלאך שמגן עלי.
באותו רגע שבו חוויתי פחד מהלא נודע, חוויתי את האהבה וההגנה האינסופית.
זו פעם ראשונה שאני מספרת על כך. אף אחד מבני המשפחה שלי לא יודע על כך.
חששתי שיצחקו עלי וגם כך, קראו לי מופנמת, ולא ממקום רע, אלא ממקום של דאגה.
אני חושבת שמאותו רגע מקודש השתנתי... וזה די קשה לשמור חוויה כזו,
במיוחד שנאלצנו במשפחה להיות מעשיים ברגעי המצוקה.
חיי המשיכו כהרגלם. מה שלרוב קרה, שחברות תמיד ספרו לי על המצוקות שלהן,
ואני הייתי פשוט מתפללת לעזרה. האמת שגם עכשיו מגוון הטיפול שלי, היא באמצעות צפנים של תפילה
שמניעה את המרדיאנים ומשנה את האנרגיה.
המשך החיבור שלי עם הרוח קרה בגיל 32 בעקבות תאונת דרכים שבה היינו מעורבים עם 3 ילדי
וברוך השם יצאנו בשלום, מלבד פגיעת שוט.
אבל זה החזיר אותי אל גיל 12, בחוויה עמוקה של הודייה על הגנת מלכות שמיים.
התחלתי לקרוא ספרים ב---שו--שו, כמו החיים והמתים הטיבטיים, גלגול נשמות,
התקדשות, והרגשתי שאני נזכרת באמת שבי... אבל הרגשתי עצב עמוק.
כמו שאני לא במקום הנכון. על אף שזכיתי למשפחה אוהבת ולמקצוע ששמח אותי.
בכל אופן הכל היה רק מעטפת... יום אחד, אני חושבת שנה וחצי אחרי התאונה,
אני שוכבת ונחה, עוצמת את העיניים ואז ראיתי באור ברור ישות רוחנית והיא דברה אלי....
וזהו,,,והתחלתי לתקשר במודע... משם הכל התרחש מהר, בלי הרהור... בלי פחד... ללא מחשבה.
רואה אנרגיות, הילות, מרדיאנים, רואה עבר והשפעות...
אך לא יודעת מה לעשות עם מה שאני רואה. זה די מבלבל...
התחלתי לתרגל צ'י קונג בדבקות, כשאני חווה את תזוזת האנרגיה וכל כך נרגשת,
למדתי רייקי עד למסטר להתקדשות, תרגלתי הילינג, למדתי קבלה ובמשך עשר שנים ,
תורה ומצוות העסיקו אותי בחקירה אין סופית,
התקבלתי ללימודי חשיבה הכרתית עם המורה היקרה ז"ל, ימימה אביטל ולמדתי במשך 10 שנים
שמילאו אותי באור של תיקון.הוסמכתי כמדריכה לחשיבה הכרתית ואני מעבירה את הלימוד המאזן הזה באהבה רבה. החיבור גוף נפש עינינו אותי, כך שהיה לי חשוב מאוד להקיף את עצמי בידע לאיזון בכל צורות ומגוונים.
אז הוספתי קוניסיולוגיה, וכמובן דיקור (איך לא, הרי משתלב עם הצ'י קונג).
ואי אפשר ללא המפה הנומרולוגית. וכמובן הגבישים והשמנים האתריים מלאו את ביתי ברוח אחרת....
וכל ה"מהר" הזה נטמע אט אט במערכת ,עד שהתלבש בכל הגופים שלי... ואני משתנה ומשנה.
אז לסכום: כמעט 67, נפעמת להרגיש את אור הבורא, מלאכיו וישויות האור ולראות,
עד כמה אנחנו בני האדם כל כך מלווים. כל מה שעלינו לעשות זה להתעורר לאור הנשמה שלנו,
שלעולם לא עזבה אותנו, ולהזכר שאנחנו שכחנו.
המציאות מדברת אלינו בשפה ברורה ומגיבה אל ליבנו. אז אני מלווה תהליכים,
בכל תחום. בריאות, מקצוע, מע' יחסים, התפתחות רוחנית. בפגישה אישית,
לפעמים משלבת דיקור, שיאצו (במידה שההנחיה מאירה על כך).
בראשית, אני מפענחת את מפת הלידה הנומרולוגית,
רואה דרכה את מחול האנרגיה המתבקשת... בהתאם לצורך של השואל למען האיזון החוזר,
אני מכניסה את שנינו למצב תודעתי של הרפיה, ומשם יש את אינסופ אפשרויות.
יש תקשור, תיקון גלגולים, העברת ידע או העברת ריפוי, המלצות, הבנות או....
כל פעם, נפעמת לראות את הישויות שנקראות, מופיעות, כל כך אוהבות ומניעות אנרגיה בהתאם לקריאה שלי. המטופל, חווה שלווה נוכחת. חלקים לא נחוצים, משתחררים.
הודו לשם כי טוב, כי לעולם חסדו.