"די, נמאס לי ליפול בפח, שוב ושוב.
מרגיש לי שהחיים נוזלים לי מבין הידיים ולמעשה מרגיש לי,
חוויה של ישיבה על הגדר והנהר זורם לידי"....
מאיזה מקום עולים משפטים אלה ובעקבותם עולה חוויה של עצב, אכזבה, ציפייה מותנת
ובעקבותיה כעס כלפי החיים,
כעס כלפי הסביבה וכמובן כעס כלפי העצמי...
מימה, מעלה אל המודעות ההכרתית, את ההבנה של שותפות מלאה עם החיים בתוכנו,
מסביבנו וכל מה שבא ממולנו.
כל מקרה מזמן, מזמין אותנו לחוויה של אחדות ולא ההפך -- חוויה של נפרדות.
אביא את זה כדוגמה:
הנה אנחנו נמצאים על במה ולבמה אנחנו מזמינים משהו שיהיה שחקן ראשי יחד איתנו.
השחקן כמובן מתחלף ומחליף תפקידים וכמובן שגם אנחנו מחליפים תפקידים.
שורש הענין הוא, האם אנחנו ערים לכך שאנחנו הזמנו את השחקן,
ושאנחנו החלטנו לשחק באיזה שהוא תפקיד?
לפעמים התפקיד משחק תפקיד של נצחון ואנחנו מרגישים אושר רגעי
ולפעמים המשחק כואב, מעציב, מתסכל וכו'.
בדרך כלל התגובה הראשונית מיד האשמה, תחפש את האשם והמאשים, אותי, אותו, אותם....
וממנה שרשרת של צורות עומס...
חשיבה הכרתית מעלה את המודעות לקבלת אחריות שאנחנו שותפים מלאים למציאות
והמלאכה מתבססת על מספר שלבים,
א. לזהות את המשחק שאני בוחר ברגע זה על הבמה.
ב. לזהות האם אני מרוצה מהמשחק שבחרתי לשחק, בלי שום התניה לבחירתו של האחר.
ג. יש הזדמנות נפלאה לשינוי תדר ואני לוקח את ההזדמנות במלוא ליבי.
ד. יש לי את הבחירה החופשית ואני מכבד את שבחרתי, כי אני ישות לומדת ומתפתחת.
הדרך, לוותר ולהניח את ההזדקקות למשחק ,
"הקרבן הפנימי" , אותו ילד פנימי שלא ידע, והבין את שהבין,
עם חווית הקשר שלו, עם נהר החיים....