בחלק זה נלמד את ההבנה כיצד להפוך את החוסר למקום של מלאות.
כולנו נבראנו בחוסר.
אין בריאה בעולמנו שאינה רצה בעקבות הרצון להשלים את עצמה.
אומרים חז"ל: "הולך אדם מעולמו ואפילו חצי תאוותו אינה בידו".
אדם רוצה לממש את עצמו.
רוצה לחוות את מקומו בעולמו.
כך נולד, לדוגמה, רעיון הצקרות בגוף האדם. כל צקרה מהווה חלק מהמימוש העצמי.
הרצון לאכול ולשתות דרך חוק ההישרדות,
הרצון לחיות בחברה ולחוות זיקה הדדית, נתינה וקבלה באיזון,
הרצון לחוות אהבה וקבלה ללא תנאי,
פתוח המחשבה ורעיונות יצירתיים
וכמובן הנעלה הוא חווית השייכות הקוסמית והכוליות.
המעניין שקורה במרדף האינסופי הזה, שכשאנחנו משיגים חלק,
כבר במיידי מופיעה המחשבה והרצון להישגיות נוספת.
ושוב ושוב הנפש חווה חסר.
אולי החסר הוא דמיוני?
האם נוכל לחיות ברגע הזה בתחושה שכל מה שנחוץ לנו ברגע הזה קיים ונגיש לנו כאן, בתוכנו, ממולנו?
זוהי חוויה של שלמות פנימית וקבלה שלמה.
כל שנחוץ לי, למעשה רוצה אותי ונע אלי.
מקום של קשר ותקשורת בקו ישר בין החוץ והפנים.
אני רואה זאת בשם המפורש "אהיה אשר אהיה" -
רצוני רצונך - רצונך רצוני.
אני מתבוננת על שורש המילה" אשר".
אישור קיומי, אישור רצוני, האושר שבי,
הוא הפרי -- התוצאה והחיבור
בהתקשורת בקו הישר עם הפנים והחוץ.
מאחלת שנת השלמה - משלימה בקלות ובבטחה.