מי מאיתנו אינו רוצה פינה מתוקה של שלווה פנימית?
מקום שבו נוכל להיות ללא קפיצות בלב.
מקום שבו נרגיש אהובים ומקובלים כפי שאנחנו.
כאן מתחיל שורש הבעיה.
אנחנו מצפים כילדים שהקרובים אלינו יקבלו אותנו כפי שאנחנו.
כילדים העיניים שלנו נשואות אל ההורים שיאהבו אותנו, גם כשאנחנו טועים או נכשלים.
המודעות מפנה את המבט פנימה, אל הקבלה העצמית.
האם אני אוהב את כל חלקי כפי שהם?
או האם אני נאבק עם מה שיש?
האם אני שופט את היש?
כל מאבק יוצר בתוכי, חלק מתנשא ויהיר שמנסה להצדיק ולהתנצח.
ממקום זה לא נוכל לבנות מקום שלו.
שלווה היא תוצאה של הכרת תודה על ההתפתחות המשתנה.
שלווה היא תוצאה של מניעת שיפוט.
שלווה היא תוצאה של קבלה שלמה של כל חלק שרוצה שיראו אותו.
שלווה היא תוצאה של שמחת מלאכת ההתקרבות פנימה.
זו הכרה פנימית, שאנחנו נאהבים ומאפשרים לאהוב.
אני מאפשרת לי, לפנימיות, לגלות את אהבתה כלפי
ואני מסכימה:
כן לאהבה---לבנות מקום של שלווה יחסית.